הי,
ליום האישה החלטתי לכתוב לך רכילות.
קצת עליי ועל העיצובים שלי והמחשבות הסודיות שלי.
אני רעיה, אמא, סבתא ומטפלת באמא שלי הבריאה.
מעצבת אופנה יוצרת, עצמאית, מכילה 60 עובדים בחיבוק כל יום בחיי.
אוהבת אדם, אוהבת אנשים, אוהבת לעצב ולבשל מתכונים מהדימיון שלי וקלאסיים שקיימים מימי סבתא שלי, מערבבת בחדשנות טעימה ורעננה.
ככה אני גם מעצבת בגדים קלאסי מהול בחדשני.
ברוב הימים אני שמחה וחזקה ולפעמים לא קלה כל הבחירה הזו.
כל קולקצייה חדשה אני צריכה להמציא את עצמי מחדש, אני עוטפת את עצמי בשקט פנימי ומתנתקת מהסביבה, מתחברת לעולמות יצירה גבוהים ומכינה לך משהו שתאהבי, שתקבלי עליו מחמאות, שהאני הגבוה שלך יבוא לידי ביטוי, משהו שתשתמשי בו זמן רב, ויהפוך לחלק מהעור שלך.
ההתייחסות שלי ביצירה היא לא לניראות הבגד על הקולב, אלה לניראות שלו על הגוף, שיחמיא, שיבליט את מה שצריך, שיטשטש את מה שהשתנה,
היות ואני לא דוגמנית, אבל אני רוצה להראות כמו, אני יודעת בבגדים שלי איזה גיזרה מסתירה את הבטן של חודש שלישי שיצאה לי, את הטייר שיש לי מאחורה בגב, את הישבן שקצת התרחב בחוסר פרופורציה ביחס לשאר האברים שאותם דוקא אני רוצה להבליט, וכך מתוך הבעיות שלי מצאתי את עצמי ״דוקטור״ לבנית בגדים שמתאימים בידיוק למשהי כמוני אשה שצריכה בגדים מחמיאים שתופסים את הבטן , מרזים ב5 קג מצעירים ומיפים. השילוב של גיזרה נוחה ובד איכותי ונעים.
הבחירה של החומרים מתחילה מהמגע על העור, הבדים רכים, בדרך כלל יש בהם גם ליקרה שמעניקה גמישות, יש פילסופיה שלמה מאחורי הבגדים, הרבה אהבה והערצה לאשה הבשלה.
את הבגדים שלי חייבים למדוד, אי אפשר להבין איך הם מרגישים וניראים בלי למדוד אותם, הם כמו אוכל, לא טעמת, לא הרגשת.
אחת הבעיות שלי שלפעמים אני מקדימה את זמני בעיצובים שלי ודוקא הדגמים ״שניתקעים״ הם הדגמים ששנה הבאה הם להיט ושיא האופנה.
למשל לפני שנתיים עשיתי ג'קטים מנומרים מבד פליז פרוותי מהמם ואפילו שמתי אותו בשער הקטלוג כי הם ניראו לי שיא האופנה, בקושי מכרתי אותו בסוף העונה.
ניסיתי ״להיפטר״ מממנו ורק כמה גאונות ,נבונות, חוזות עתידות, קנו אותו והרוב נישאר מבויש במחסנים.
עברה עונה והופס ! כל המדינה נמרת נפוצה, כמובן שהג'קט התאדה.
זה קרה לי גם עם קולקצייה שהכנתי מקטיפה ולא אהבו אותה ושנה אחרי הייתה להיט כי קטיפה נכנסה חזק לאופנה.
כל מה שיש עכשיו בסוף עונה במחירי ריצפה, זה הזמן לקנות בחוכמה בגדים שיהיו אופנתיים לזמן רב.
זה טוב לך ולי זה חוסך החזרה ואיכסון עד שנה הבאה שזה יהפוך להיות במקום דלעת כירכרת מופת!
אנחנו המעצבים הישראלים יש לנו עלות אמיתית על הבגדים, עלות סטודיו יצרני, חייבים למכור בשלב מסוים בכל מחיר בשביל להחזיר לעצמינו את מחיר הקרן של הבד והתפירה.
להבדיל מהסוחרים והיבואנים שאין להם עלויות יצור ישראליות של שכר עובדים מבורך בצדק וזכויות עובדים באהבה בצדק, המוצרים שלנו מיוצרים ב100% אהבה ובאפס ניצול, לעומת רוב מוצרי היבוא שהידים שנגעו בהם, הם ידיים מדוכאות ומנוצלות.
בשביל שאנחנו נקבל משהו בזול, מחסירים ממשהו אחר, אין קסמים.
טוב, לא יכולתי להתחמק מקצת יללות על מר גורלו של יצרן ישראלי. האם ברשתות היבוא פעם ביקשתן יחס? פעם שפטתן את המותג לפי שרות ויחס?
השרות והיחס שניתן אצל המעצבות עולה כסף.
זמן עובד עולה כסף, כמו זמן של פסיכולוג, עורך דין או רופא, עובדות מיקצועיות שיודעות לעשות סטיילינג ולהתאים לך ולהראות לך את מה שמתאים לך מתומחרות במוצר.
התפירה בארץ עולה יותר מהבגד השלם ביבוא.
אז המדינה מאפשרת, ומלא מעצבות, נשים כמוכן שהצליחו לפרוץ את תיקרת הזכוכית ולהיות נשים עצמאיות יוצרות, שאצל רובן הבעלים שלהן עבדו אצלן כשכירים, מעצבות שעשו מהפכה חברתית, נחנקו מהתחרות הלא אפשרית והלא הוגנת שמדינת ישראל אפשרה, וסגרו את העסקים הנפלאים שלהן.
המדינה הורגת במו ידיה את המקצועות היצירתיים שבהם יש יתרונות לנשים! שיכלו להביא והביאו שינוי חברתי מעצים את מעמד האשה העצמאית
אני לא אמנה בשמות את רשימת המעצבות המופלאות שנעלמו לכן מהמפה, סיגרו עיניים ותיזכרו בעצמכן ותראו כמה בגדים טובים שלהן שקניתן לפני שנים עדין משרתים אתכן בארון ותבדקו כמה מהיבוא עדין בארון שלכן?
שלך
רעומה